נרצח מפגיעת רקטה בעיר אשקלון. בן 67 במותו.
בתו של יהושע ז"ל, עדי בן שטרית ספדה לו:
"עד עכשיו נמנעתי מלכתוב.
כל פעם שהתחלתי, הראש מתחיל להציף זכרונות על איזה אבא מדהים ומסור היית.
הלב מסרב להאמין שלא נראה אותך יותר.
כשאמא התקשרה אליי במוצ״ש ואמרה לי שנפצעת היה לי קשה, אבל בתוך תוכי ידעתי שאם זו רק פציעה אפשר לתקן, עם הכל אפשר להתמודד.
אמרתי לאמא שנעשה לך סעודת הודיה גדולה, שאתה גיבור ושתצא מזה.
ואז הרופאים אומרים לנו שאין עוד מה לעשות, רק לחכות שהכל יגמר.
לא ידעתי איך להגיב, הלב התנפץ!
ביום שלישי, בדיוק לפני שבוע, נסעתי באוטו בדרך חזור הביתה מהבית חולים.
ברדיו מתנגן השיר ״ילד של אבא״.
זו הייתה נקודת השבירה שלי, הבנתי שהכל נגמר. 😒
תודה אבא על שזכיתי להיות הבת שלך.
תודה על שהיית סבא מושלם לילדים שלנו.
ה׳ יקום דמך אבא שלי 🥀
תשמור עלינו מלמעלה!
ואנחנו נשמור מפה על אמא 🙏🏻
אוהבת אותך תמיד ❤️"
בתו של יהושע ז״ל, רויטל חטאב ספדה לו:
״מה אבא? נגמר?
בבוקר חזרנו מההלוויה, אחרי ימים שהרגשנו כאילו אנחנו מרחפים על ענן… הגוף פה, הראש במחשבות של מה יהיה? איך יהיה? מה באמת המצב שלך? מה המצב של אמא?
אתה אפילו לא מדמיין איזה סרט רע עבר עלינו… משבת בבוקר, הבנו שמשהו קורה… בין האזעקות חיכינו בחדר מדרגות, התפללתי בלב שאתה בממד של הבית כנסת כמו שהבטחת…באיזשהו שלב הבן של השכן קיבל הודעת גיוס, עלה מיד לבית והחליף למדים…
ואז…ואז היה בום מטורף אבל לא היתה אזעקה, החלונות של הלובי התפוצצו… שכן צעק מהקומה למעלה לכולם לרדת למקלט של הביניין… רצנו למטה עם הילדים והבנו שהנפילה היתה קרובה…
כולם התארגנו במקלט ואני כל רגע אומרת למאור שאני דואגת כי עוד לא הגעת… כבר 10 וחצי, אתה יודע שאסור לך להתעכב כי אחר כך אנחנו דואגים… כבר היינו בסרט הזה שעברת אירוע מוחי ברחוב..
מאור מרגיע ואומר שלא אדאג, אתה בן אדם מאוד אחראי… אני יודעת שאתה אחראי אבל….אבל… אני הרגשתי
ראיתי שאמא מתחילה להסתובב סביב עצמה, הדאגה עלתה שלב… הציצה מהלובי וראתה אמבולנס מפנה פצוע… והיא אמרה שהיא מרגישה שזה אתה… לא הגיוני שלא חזרת עדיין, כל השכנים חזרו מהתפילה חוץ ממך…
מאור אמר שילך לבדוק אולי אתה עדיין בבית כנסת, חוזר אחרי כמה דק ואומר שהבית כנסת נעול
עלה לבית והודיע לי שהוא נוסע לבדוק בבית חולים… זה הרגע שהדאגה הפכה לחרדה של ממש…
בינתיים השכן על מדים יורד במדרגות ואני אומרת לו שאני מבקשת שיחפש אותך, הוא שואל אותי אם המשקפיים שלך כחולים והמכנסיים אפורים כי הוא טיפל בפצוע עם הפריטים האלה.. זכרתי שהלכת לבית כנסת עם הבגדים שקנית לברית של יהונתן, מכנסיים שחורים וחולצה לבנה..
בביטחון מלא אני אומרת לו שזה לא אתה ושאם יש חדש, שיעדכן
פתאום מאור חוזר, חיוור… מסמן לי עם היד להכנס לבית, אני נכנסת והוא אומר שהרכב מונע, שאקח את אמא וניסע לבית חולים
אני צורחת עליו שיגיד לי מה הוא יודע..הוא מגמגם ואומר לי שאבא נפצע והוא בבית חולים…
מאותו הרגע אני על אוטומט.. נסענו לבית חולים, מיליון מכוניות מלא אזעקות מעל הראש שלנו..ושום דבר לא מעניין!! במהירות למיון, מוסרות פרטים והופ המזכירה אומרת שאין אדם כזה… הדם התחיל לחזור לי לגוף… מאור התבלבל… בטוח!!
אני אומרת לאמא שחבל שלא לקחנו טלפון כי בטוח חזרת לבית ואנחנו מחפשות אותך…
ניגשתי לבחורה חמודה עם ווסט שכתוב עליו עובדת סוציאלית, היא לוקחת אותנו למודיעין שהקימו למשפחות ומסבירה שבגלל שבת הרבה אנשים הגיעו אנונימים וצריך לאתר אותם…
אנחנו מתחילים בחיפושים, עולות לקומה 4 במדרגות, אף אחד לא עונה על הקריטריונים שלך..יורדות ושוב מחפשים מי עונה על הקריטריונים שלך… וכלום… שוב עולות, שוב יורדות..
ביקשתי להתקשר למאור, הוא אומר לעובדת סוציאלית שתשאל מי הגיע באמבולנס והוא קטוע רגל…
הרגשתי שאני מתעלפת… מאור לא סיפר לי, כנראה לא ידע איך… אבל שהבין שאנחנו מפרפרות מעל 3 שעות בחיפושים, הוא היה חייב לעזור לזהות
בקלילות העובדת סוציאלית אומרת, יש רק איש אחד מבוגר קטוע רגל… וזהו, הבנו שזה אתה.
לא נורא, לרגל יש פיתרונות, העיקר שאתה חי ברוך ה'!!
חיכינו ליד טיפול נמרץ שתסיים ניתוח ושיעבירו אותך לשם
כל מיטה שנכנסת אמא ואני קופצות לראות אם זה אתה.. מראה יותר קשה ממראה… אין אוויר!!
ואז נכנסת מיטה, שוכב שם מישהו שכל הפרצוף שלו מפוצץ מרסיסים… מלא תחבושות וצינורות בכל מקום… ופתאום אני צועקת לאמא!!! זה אבא!! היינו בהלם! אמא שואלת אם אני בטוחה כי היא ממש לא מזהה!! האמת, גם אני לא ממש זיהיתי, אבל הרגשתי! זה אבא שלי שוכב שם!!
הכניסו אותך מהר מהר, האסימונים התחילו ליפול.. הרופא קורא לנו ואומר שנפצעת מרקטה והמצב קשה קשה קשה.. ככה, ירה עלינו את המידע, אנחנו עדיין בהלם לא מבינות מה נפל עלינו…
כל מה שאני חושבת עליו זה איך אני מספרת לעדי…והלוואי שאצליח להתחמק מהשיחה הזו..
יוצאת השבת, אני אומרת לאמא שמאור ואני נלך לאבא והיא תספר לעדי… יצאנו מהר, ידעתי שיהיה לעדי מאוד קשה ופשוט לא רציתי להיות שם שמודיעים לה
הגענו אליך, התפרקנו…סוף סוף אמא לא לידי..אז אפשר… הרופא קורא ומסביר שיש לך רסיסים בכל הגוף, קליע במוח, הריאות לא עובדות, הכליות… ושרוצים לעשות ניתוח לכרות את הרגל השניה… יחכו לבוקר לבדוק את המדדים שלך ויקבלו החלטה.
ממה שהבנו, שום איבר לא תפקד בעצמו בלי טיפול תומך…רק הלב.. כן, נו… הלב כי זה מה שהיית..כולך לב!
ומאז כל יום עוד מידע ועוד מידע… ביום שני התקשרו אליי מהמחלקה ואמרו שהמצב לא טוב ושנגיע
האחים שלך הגיעו גם, האחות יצאה אלינו לומר שאלו הדקות האחרונות ומי שרוצה להפרד, שייכנס
נכנסתי עם אח שלך… בכינו… הוא עשה שמע ישראל ופתאום המוניטור התחיל לזמר… המדדים עלו ונתקעו ככה כל הלילה
הרופאים הופתעו..הרי כבר היו עסוקים בלהספיד אותך יומיים.. החליטו שממשיכים טיפול
שמחנו מהר מידי, הטוב הזה היה קצר.. האחות במחלקה אומרת שאם יהיה שינוי אפילו בלילה, הם יתקשרו
אתמול כשבאתי אליך, אמרתי לך שאתה יכול לשחרר… ללכת רגוע, שאני מבטיחה שנטפל בהכל.. שנשמור על אמא, נדאג לשמח אותה בכל מה שרק אפשר..
בלילה אליה ויהונתן היו לא רגועים בכלל…לא הצליחו לישון…משהו בי היה עוד יותר לא רגוע..
ב4 בבוקר הגיע הטלפון מהמחלקה… המצב קריטי, אם תרצו להגיע…
מיד הערתי את אמא, איך שאנחנו טסנו לבית חולים ולא הספקנו… לא חיכית לנו… כמו שאתה תמיד, עושה הכל בשקט בלי דרמה… בלי להטריח אף אחד…
אפילו להלוויה שלך לא יכולנו להודיע לכל החברים שלך להגיע.. הוגבלנו בגלל המצב הביטחוני אבל אני כל כך לא מופתעת… אני בטוחה שככה היית רוצה, בשקט בשקט בפינה שלך…אחחח אבא, אני בטוחה שאתה במקום טוב, לא סובל… ואנחנו..אנחנו נתאחד, נתמודד ונעשה את זה בדיוק כמו שהיית עושה לקרובים שלך ❤️
תתפלל עלינו, על עם ישראל
אנחנו צריכים את זה״
